פסק-דין בתיק ת"א 1375-07

התובע, קטין יליד 26.12.1996, למד בבית ספר הנמנה על מוסדות החינוך של הנתבעת.

ביום 24.12.06 נפגע התובע באזור עין שמאל, עת פגע בעינו דבר מה שהועף לכיוונו על ידי תלמיד אחר (להלן - התלמיד הפוגע).

לטענת התובע, הוא נפגע כתוצאה מחץ (שיפוד עץ) אשר הועף על ידי התלמיד הפוגע. לטענת התובע, הנתבעת, בהיותה אחראית על מערכת החינוך ועל בית הספר, וכן מכוח היותה המעסיקה שלך המורים והמנהלים בבית הספר, אחראית לנזקיו, כתוצאה מהתרשלות המורים והמנהלים בבית הספר.

שאלת האחריות

מטעמו של התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של אמו.

בעדותה של האם בבית המשפט עלה, כי היא אינה יכולה להעיד עדות ישירה על נסיבות התאונה.

מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של המורה אשר נכח במועד בו נפגע התובע, מר אברהם פרידמן (להלן - המורה). לעדותו של המורה בתצהירו, האירוע התרחש בזמן הפסקת האוכל, בעת שכל התלמידים ישבו ואכלו בכתה. בעת ההפסקה היה שקט יחסי ולא היו אירועים חריגים. הוא ישב כאשר פניו לכיוון התלמידים ושוחח עם אחד התלמידים. לפתע, הוא שמע את התובע צועק ומכסה את עינו בידיו. רק מאוחר יותר הסתבר, כי התובע נפגע כתוצאה מיריית משהו חד לתוך עיינו.

המורה מציין בתצהירו, כי לא היה מדובר בשיעור אלא בהפסקת האוכל. קודם לאירוע לא נראה אחד התלמידים כשהוא משחק בחץ וקשת או ברובה אויר. האירוע התרחש באופן פתאומי, וקודם לו השתרר שקט יחסי.

בעדותו בבית המשפט תאר המורה את תפקידו בעת האירוע, שעה שישב עם התלמידים בכתה, בזמן הפסקת האוכל. המורה ציין בעדותו, כי במהלך ההפסקה הבחין בכך שהתובע נפגע בעינו, אולם רק מאוחר יותר הבין כי הפגיעה נבעה ממשהו חד שהועף אל תוך העין של התובע. המורה משער בעדותו, כי מדובר במשהו חלול (כגון חלק של עט) אשר דרכו הועף משהו. הוא לא ידע שהתלמיד הפוגע משתמש בכלי כזה או במשהו חד שאותו הוא מעיף.

רק בשלב מאוחר, ביקש ב"כ התובע להגיש תצהיר עדות ראשית של התובע. בהחלטה שניתנה בעניין זה נקבע, כי לאחר שהסתיימה פרשת הראיות מטעם התובע והחלה להישמע פרשת ההגנה, ובכלל זאת עדותו של העד המרכזי מטעם הנתבעת (המורה) יהיה במתן היתר להגשת ראיות נוספות מטעם התובע, כדי לפגוע באופן מהותי בזכויות הנתבעת.

בפני בית המשפט העיד מר שלמה אלחרר, אשר שימש באותה עת כסגן מנהל בית הספר. בעדותו מסר, כי מיד בעת הפגיעה בתובע הוא קיבל על כך דיווח. הוא רץ למקום במהירות והבחין בתובע כשהוא מכסה על עינו בידיו. הוא גם ראה את התובע מחזיק שיפוד, אשר נכנס לעינו. בשלב זה, הובהל התובע לקבלת טיפול רפואי.

בהמשך עדותו ציין סגן מנהל בית הספר, כי מדובר בשיפוד באורך כ- 12 ס"מ. דוגמא של השיפוד העשוי מעץ הוצגה בפני העד. העד שבר את השיפוד לאורך המתאים לנסיבות המקרה (מוצג ת/1).

העד נשאל לגבי הכנסת שיפודים מסוג זה לבית הספר והשיב כי יש קושי לפקח על הכנסת השיפודים על ידי התלמידים בתוך התיקים. עוד הוסיף, כי בית הספר משתמש בשיפודים כאלה לשיעורי אומנות. לשאלת בית המשפט, האם השיפוד שפגע בתובע הובא על ידי התלמיד הפוגע מביתו או שנלקח משיעור אומנות, השיב העד כי אינו יכול לדעת וישנם מקרים רבים שבהם יכול היה אותו שיפוד ל"הסתובב בחצר בית הספר".

כמו כן, העידה בפני בית המשפט אמו של התלמיד הפוגע. האם אשרה כי בנה היה משחק באותה תקופה עם שיפוד מעץ, במשחק חץ וקשת, בקליעה למטרה. לדבריה, מדובר במשחק שבו השיפוד הוא החץ והקשת נעשית באמצעות מתיחת גומי.

לאחר שמיעת העדים האמורים, המשיך המורה במתן עדותו. לטענתו, התלמידים ישבו ואכלו באופן מסודר ולא היה "בלאגן", והוא שוחח באותה עת עם אחד הילדים.

בקשת הנתבעת למשלוח הודעה לצד ג' נגד אמו של התלמיד הפוגע, נדחתה הואיל והוגשה לאחר תום שמיעת הראיות.

מן העדויות עולה, כי התובע נפגע כתוצאה ממשחק של אחד התלמידים האחרים בכתה במשחק  של "חץ וקשת". התלמיד הפוגע עשה ככל הנראה שימוש בגומי או בכלי אחר הכולל גומייה, לצורך העפת חץ העשוי משיפוד עץ, אשר קוצר קודם לכן לכדי אורך של כ-12 ס"מ. הפגיעה בתובע ארעה במהלך הפסקת האוכל, בעת שהמורה ישב בכתה עם התלמידים, מבלי שהיו במהלך ההפסקה אירועים חריגים. באותה עת, ישב המורה עם פניו לכיוון התלמידים ושוחח עם אחד התלמידים. המורה לא הבחין בהעפת החץ לעבר התובע, ורק לאחר שהתובע נפגע בעינו והחל לצעוק, הבחין המורה בכך שהתובע נפגע.

לנוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט הגעתי למסקנה לפיה המורה והנהלת בית הספר התרשלו בפיקוח על הכתה בעת אירוע הפגיעה בתובע ובהעדר נקיטה באמצעים למניעת משחקים מסוכנים.

לא ניתן לקבל את הטענה לפיה מדובר באירוע מפתיע, שלא ניתן היה לצפותו וכן לא ניתן היה למנוע אותו. בנסיבות העניין, המורה, שהיה נוכח בכתה, יכול וצריך היה להבחין בתלמיד המשחק בכתה במשחק מסוכן הכולל ירייה של חץ העשוי משיפוד עץ. טענת המורה לפיה גודל החפץ שהועף היה מזערי, נסתרה. לנוכח גודלו של החפץ שהועף, שיפוד עץ באורך של כ- 12 ס"מ, הרי שסביר כי במידה והמורה היה מפקח טוב יותר על המתרחש בכתה, יכול היה להבחין בתלמיד הפוגע, כשהוא מבקש לעשות שימוש בשיפוד העץ ולהעיף אותו.